Thursday, February 6, 2014

עידן קירות הזכוכית

בעולם האמיתי אנו רגילים, באופן טבעי ואוטומטי, לחלק את המידע שלנו בצורה יחסית בין האנשים בחיינו: אנו חושפים אנשים מסוימים למידע שמעניין אותם ורלוונטי אליהם, ומונעים מהם מידע שלא שימושי להם, או גרוע מכך, עלול להטריד או לפגוע בהם. כך למשל בת הזוג שלנו יודעת דברים שלעולם לא נרצה שההורים שלנו ידעו, חברינו נחשפים למידע שלא היינו שמחים לחשוף בפני הבוס ואנשים שעובדים איתנו חולקים עמנו מידע שככל הנראה לא יעניין איש מלבדם.

כאן, בעולם האנאלוגי, הבשר ודם, אנו שולטים בצורה מופתית, שואפת לשלמות, כמעט אומנותית בדרך בה אנו חושפים מידע אישי. כל אחד יודע את מה שהוא צריך לדעת ואנחנו יכולים לישון בשקט בידיעה שאנחנו בשליטה. שליטה זו לא קיימת כלל וכלל בעולם הדיגיטאלי בו אנו חושפים מידע אמיתי ורגיש לא פחות. אז איך אנחנו ישנים בשקט?





מספר יודע כל
בספרים ובסרטים קיים לעתים "מספר יודע כל". קול אודיופוני שנשמע מאחורי כל סצנה ומספר, לצד ההתרחשויות עצמן על תחושותיהם ומחשובתיהם העמוקות ביותר של הגיבורים: הגיבור והגיבורה, המשפחה, סיפורי הילדות הכמוסים שלהם, ואפילו את העתיד – האם עסק יצליח או יפול, מי יזרוק את מי ומתי, האם עובד נמצא בסכנת פיטורים או מנכ"ל עומד לפני אקזיט של מליונים. המספר, כשמו, יודע הכל כולל הכל.

בעולם האמיתי אין מספרים כאלה ואף אחד לא יודע הכל. אך יש גורמים שיודעים כמעט הכל, ואנחנו מוסרים להם בעיוורון וניוון, מטעמי נוחות מערביים, כל מידע פרטי ואישי שלנו. החל מתמונות אישיות ועד סיפורים שלמים אודות סודותינו הכמוסים ביותר ובעיותינו אותן לא נחלום לחשוף בציבור. והדבר הגרוע ביותר הוא שאנו כלל לא מודעים לכך. אנו הולכים לישון רגועים, בידיעה שהכל בשליטה. אך זליגת מידע דיגיטאלית זו חושפת אותנו לשני סיכוני ענק:
1. חשיפת המידע הפרטי שלנו עם הסרת קירות הזכוכית שמסתירים בין המידע שלנו לבין מי שאנחנו מבקשים שלא יראה אותו.
2. הפיכתנו מישויות עצמאיות בעלות חופש בחירה והחלטה אישית לנתינים של אח גדול שיבחר עבורנו מה לעשות. כל זאת תוך הסכמה מלאה לוותר על החופש לבחור. זהו למעשה החזון של גוגל. להפוך את החיים שלנו לקרים ודיגיטאליים.

כשאמא, החבר הכי טוב ואשתך מסתנכרנים
תארו לכם את סלון ביתכם ובו בת זוגכם, אימא שלכם, הבוס והחבר הכי טוב. הם יושבים על הספה סביב השולחן ומספרים זה לזה את כל, אבל כל מה שהם יודעים עליכם. הם גם מחווים דעות, חולקים בדיחות, מצליבים סיפורים ואף מחליטים איך להתייחס אליכם בהנתן המידע החדש. סצנה מפחידה שלא תקרה אף פעם? לא בדיוק. למעשה, הרביעיה הזו כבר יושבת אצלכם בסלון והיא אותו אדם.

היא בסמארטפון ובמחשב שלכם, עורבת לכם באנטנות סלולאריות ובנקודות וויפי חמות, היא מאחורי כל הודעה ותמונה וקטע וידאו שאתם חולקים ורואים, נחה לה מאחורי הפורנו ובין אנשי הקשר שלכם, בין התמונות של הילדים לבין תיק ההשקעות ומצב חשבון הבנק, היא שם, והמידע אצלה. אך היא אוטומטית ודיגיטאלית אז אין מה לחשוש ממנה. האמנם?

הדרך להירגע היא לסמוך. אנו סומכים באופן בלתי מסויג על פייסבוק שלא תערבב בטעות בין ההודעות האישיות שלנו עם חברינו. טעות תכנותית או כזו שתעשה מתוך בצע כסף (או סתם כי לאחות של האקסית שלכם יש אח שעובד בפייסבוק והיא רוצה לדעת עם מי אתם יוצאים עכשיו) יכולה לגרום לכל המערכת הזו לקרוס. ממש כך אנו סומכים על וואטסאפ שתשמור את ההודעות האישיות שלנו לעצמה ולא תערבב בטעות ותשלח את התמונה או הוידאו ההוא מליל השכרות של לפני חצי שנה לקבוצה של המשרד. אך הגופים האלה הם גופים פרטיים. נכון, משתלם ושווה להם לא לעשות טעויות, ואם יעשו טעויות יתכן ויאבדו אותנו כמשתמשים. אבל, וזה אבל די גדול, אין להן יותר מזה להפסיד.

את המידע שלנו אנו מוסרים להן באופן מודע, שקול ולאחר חתימה על מסמך משפטי שאומר שהמידע הוא ברשותן והן יכולות לעשות בו כל דבר. מותר לה, לחברה הרלוונטית, לחשוף אותו אם בא לה, ומותר לה להשתמש בו בדרכים שונות ומשונות, לרוב מדובר במעבר אוטומטי על התוכן - אך הרגע בו התוכן פוגש במקלדת הוא הרגע בו השליטה כבר לא בידיים שלנו. הסכנה לפלישה למידע שלנו קיימת ובועטת, ואנו מתעלמים ממנה.


כפר האוטיזם של גוגל
הסכנה השנייה מונחת לא במה שעלול לקרות, אלא במה שקורה כעת – במגמה המוחלטת של עולם האינטרנט. כאשר כל המידע עלינו ממופה ומסודר, אותה חברה יודעת כל יכולה להתחיל לבנות מחדש את האינטרנט האישי שלנו, כביכול, אינטרנט מותאם אישית בשבילנו, מנוהל היטב ובו רק הדברים שנרצה לראות ושיעניינו אותנו.

כתבה מרתקת זו, למשל, מספרת על פרויקט המפות האישיות של גוגל, מטרתו ליצור עבורנו מפות מותאמות אישית שמציגות לנו את המסעדות שנעדיף סביב האזורים בהם אנו מבקרים לעתים קרובות. כך למשל יכולה גוגל גם להציע לנו הנחות מיוחדות על מוצרים מקטגוריות שקרובות לליבנו: אם אנו מרבים לרכוש בגדים, נקבל הנחות על חולצות וג'ינסים. אם אנו משדרגים טלפון לעתים קרובות, נקבל סמארטפונים בהנחות אטרקטיביות.

כביכול עסקה לא רעה. אך בדרך אנו מפספסים משהו: ראשית, אותו גזר יכול להיות גם מקל. החוויה של ללכת במקום לא מוכר ולאכול במקום חדש שמציע אוכל שמעולם לא טעמנו תיעלם. איתה תיעלם גם התקשורת האנושית בה נשאל חברים או סתם עוברי אורח איפה כדאי לאכול או באיזה הוסטל להישאר, איפה נחמד לשתות בירה או איזה הייק כדאי לעשות. הטלפון ירחיק אותנו מכל אלה ויציע לנו עולם משלנו, עולם מותאם למידות האישיות שלנו, בודד מאי-פעם.

שנית, כך גם ניתן להפוך את גזר ההנחות למקל של גזירות: אם אתם מרבים לקנות נעליים, למשל, סביר שתהיו מוכנים לשלם עליהן *קצת* יותר מכל אדם אחר שקונה זוג נעליים פעם בשנתיים. אם כך, תציג לכם החנות מחירים גבוהים יותר. אלא אם כן תשלחו מישהו אחר לחנות, תאלצו לשלם יותר כי הם יודעים שהם יכולים לקחת מכם יותר. ולאמזון יש פטנט למשימה זו בדיוק, כך ציין ידידי שרון דביר בפוסט בעבר.

הסלים מתאחדים מעצמם
דרך אחת להתמודד עם ענקי המידע היא לפזר ולבזר ביניהן את המידע שלנו. שגוגל תדע מי אנשי הקשר ומה המיילים, פייסבוק תכיר בשיחות האישיות ובמי החברים הקרובים או הרחוקים, וואטסאפ תדע מה עושים בשישי בערב ואוקיי קיופיד תכיל את רישומי הדייטינג מלפני שלוש שנים. ולא יתערבב מידע במידע וסוד בסוד.

כל זה טוב ונחמד, אבל בעולם האמיתי זה לא עובד ככה. זאת מכיוון שאנו לא באמת חושבים על המידע כשאנו מחליטים לחלוק. אנו מפרסמים כדי להתחבר עם אנשים אחרים שמפרסמים, מתוך צורך: צורך לשתף, צורך לא להרגיש לבד, צורך לבטא, צורך לתקשר. אלה צרכים הנובעים מעצם היותנו אנושיים בסביבה דיגיטאלית וסובלים ממחלות העידן האוטומטי שנקלענו לתוכו: בדידות, ניכור, תחושת חוסר משמעות ואובדן ערכי. כל אלה מובילים אותנו לפרסם את עצמנו ואת מה שקשור בנו בכל מקום, בלי פילטרים ובלי שום סינון כדי להציג קיום לצד כל אחד אחר בפלנטה דורשת הוכחת קיום זו.

גם אם נשכיל לנסות לא לשים את כל הביצים בסל אחד, הסלים מתאחדים מעצמם, והביצים נתפסות – זו הבעיה השנייה. הענקים שמשרתים אותנו ושותים את המידע שלנו בתמורה, נעים במרחב. הם אינם סטטיים, וזו טעות לחשוב שכן. גוגל עלולה לרכוש את וואטסאפ. פייסבוק עלולה לרכוש את וייבר. וואטסאפ ווייבר עלולות לרכוש את וויין מאינסטגרם. החיילים שלכם נמצאים על לוח שחמט גדול, ואין לכם שום כוח לבחור מה הצעד הבא. דוגמא טובה לכך היא גוגל פלוס.

גוגל פלוס היא רשת חברתית כושלת שבאה להחליף את פייסבוק. היא כושלת לאו דווקא כי היא גרועה (למעשה היא טובה משמעותית מפייסבוק), היא פשוט הגיעה מאוחר מדי לשוק רווי. ראוי היה שכמו Google Wave גם גוגל פלוס תתנפץ עם גלי הזמן על מזח הפרקטיקה. אלא שגוגל החליטה שזה לא בסדר שהילד החדש שלה לא רצוי, והיא התקשרה לגננת, ואף זימנה את בעלת הגן ואת שרת החינוך – הלא אלה השירותים בהן גוגל שולטת בנו ביד רמה. התמונות החביבות בבלוג הזה מוצאות את עצמן בזרם התמונות בגוגל פלוס שלי, בלי שביקשתי בזה. באנדרואיד החדשה אפליקציית ההודעות עברה מיזוג עם שירות ההאנגאאוטס של גוגל פלוס. ביקשתם להיות חלק מזה? לא. אבל אתם תאכלו את הדייסה שבישלתם, תאכלו את זה ותהנו מזה, ותשתדלו שלא להקיא את זה, למרות שלאף אחד לא אכפת אם תקיאו. הילד של גוגל מקובל כי כולם מפחדים מהוריו שזרועותיהם מגיעות לכל מקום.

כך גם פייסבוק סוחטת ממשתמשים את שמם הפרטי, דורשת מהם לא להוסיף אנשים שאינם מכירים ועוד. הכל לפי תנאי שימוש, הכל באישור, הרשות נתונה כי אתם צריכים את פייסבוק ופייסבוק לא צריכה אתכם, כי יש לה מיליונים כמוכם.

דוגמה נוספת: הצעת חוק מציעה שאתרי פורנו יחסמו אוטומטית לכלל הציבור, ומי שמבקש יקבל גישה להגיע לאתרים אלה. נחזור על זה: האינטרנט הרגיל יצונזר, ומי שיבקש לפתוח את הרשת יקבל אינטרנט מלא ללא צנזורה. המשמעות היא כמובן ניהול רשימות בהן כתוב שמכם לצד הרגלי הפורנו שלכם. מהות שיחת הטלפון ״שלום, שמי רועי ואני רוצה לראות פורנו״ ועצם קיום הרשומה ״רועי כהן בן 32 מצפון תל-אביב צופה בפורנו״ עלולה לשלוח את רועי לחיפושים נסתרים של פורנו במעמקי הרשת אליה הצנזורה לא מגיעה. כי רועי רוצה פורנו, והוא לא רוצה להגיד את זה. תארו לכם את הרשימה הזו זולגת, ממש כמו מרשם האוכלוסין, לרשת. מרשם האוכלוסין ובו תעודת הזהות שלכם, מספר הטלפון הקווי, אחים, אחיות, הורים, רץ לו שנים ברחבי האינטרנט וזמין לכולם. אז מה עם המאגר הביומטרי שמאפשר להפיק תעודת זהות? ומה עם הרגלי הפורנו שלכם? אם למישהו יש את זה, סיכוי מסוים שלכולם יהיה את זה.

מעשה בחמישה בלונים (זוג משקפיים, שעון, ובית עשוי נייר)
בימים אלה עמלה גוגל על פרויקטים רבים: החל מזוג משקפיים עם מודם סלולארי, שתסתיר את העיניים שלכם עם האינטרנט האישי – מפות, תזכורות, מיילים וניווט קולי, רק לא להביט בעולם כפי שהוא. דרך אנדרואיד שרץ על מדפסות ושעונים ועד פרויקט רישות העולם כולו בבלוני אינטרנט שיתנו לכל אחד, אבל לכל אחד, גישה לרשת הנהדרת הזאת של המידע.

גוגל דואגת לכך שגם ביבשות מתפתחות כמו אפריקה, יוכלו ילדים שאין להם מה לאכול לצלם ילדים אחרים שאין להם מה לאכול ולהעלות את זה לפייסבוק או לגוגל פלוס. אם אין מספיק סרטוני וידאו של הפרות פרטיות ויחסי מין למיניהם, בכפייה או בהסכמה בווטאסאפ, הגיע הזמן להביא גם את זה לעולם השלישי. כי הם לא צריכים תקציבים, או מזון – הם צריכים אינטרנט.

התלונה שלי אינה על עצם הבאת האינטרנט למקומות נידחים, יש בכך רק תועלת. הבעיה היא שהאינטרנט אינו מגיע עם חינוך לאינטרנט. הוא מגיע חשוף, פתוח לכל, מאפשר הרבה יותר מדי לאנשים שלא יודעים מה זה אינטרנט ושיכולת התפיסה שלהם למפלצת הזו מוגבלת. אנשים כמונו. תראו מה האייפון או האנדרואיד שלכם יכול לעשות לעומת מה שאתם עושים איתו. קנדי קראש, אנגרי בירדס, פייסבוק ווטאסאפ? מי באמת צריך את הדברים האלה? איך הם תורמים לעולם או לכם? יתכן שהם תורמים, אם אתם אריאנה מלמד. אם לא, כנראה שלא.

פייסבוק מצידה ניסתה לבנות לאנצ׳ר אנדרואיד המציג את פיד הפייסבוק שלכם בעיצובים שונים ולכסות את כל המכשיר שלכם. הפרויקט לא תפס. כעת היא מנסה ליצור את אפליקציית פייפר (דפים-עיתון-נייר) לניווט חכם יותר בפייסבוק ובשאר לינקים ותכנים אישיים. סרטון התדמית של האפליקציה מראה אנשים יושבים בפנים חתומות לצד שולחנות אפרוריים ומביטים בשעמום באפליקציה שמראה תמונות טיולים של חברים שלהם. אם זה לא היה סרטון תדמית הייתי מאמין שזה סרטון פרודיה. פייסבוק לא מעודדת אתכם לעשות משהו ביחד, לצאת לטיולים, לפגוש אנשים. היא מעודדת אתכם לשבת לבד בחדר מואר למחצה ולהביט בנוחות אין קץ בחיים של אנשים אחרים, כי זה מה שמאפיין אתכם בעולם של פייסבוק.




מפות אישיות, קניות אישיות, מחשבות אישיות?
בעולם בו אנו נוסעים בין הבית לעבודה למסעדות שגוגל אומרת לנו לאכול בהן, קונים את הבגדים, הטלפונים ומכונות הכביסה שאמזון מציעה לנו, שומעים את המוזיקה שהרדיו של אפל מכתיב לנו – האם נשארות לנו מחשבות אותנטיות ופרטיות, משלנו? האם יתכן שהונדסנו ליצור כלאיים, בין מי שהיינו לבין פרופיל שבנתה לנו חברה שרואה בנו רווח? אנו הופכים, שלב אחר שלב, תוך ניסיון להגיע לרמת נוחות מושלמת בה לא נאלץ להפעיל את השכל גם לא מדי פעם, למערכות מתוכנתות שמייצרות כסף בעולם חומרי שהכל מתנהל בו במרחב הוירטואלי. כשאנו הולכים למסעדה שגוגל המליצה לנו עליה, המסעדה משלמת סכום קטן לגוגל. עבור גוגל, כל מהותנו היא הסכום הזה, והסכום של הקנייה בחנות אליה קיבלנו קופון, והתשלום שעשינו עבור הנקסוס שנותן לנו לעשות את כל זה.

רשימות הדיוור של לפני עשר שנים, אלה שביקשו שתכניסו כתובת מייל לקבלת עדכונים התחלפה בכלי עוצמתי הרבה יותר – פייסבוק. פייסבוק מאפשרת למפרסמים לדעת כמה אנשים נחשפו למה שפרסמו, מה השמות המלאים והזהות המלאה של לקוחותיהם, מה גילם, מה תחומי העניין והעיסוק שלהם. אם פעם ההרשמה הייתה חד צדדית ואנונימית ״moshe.spam@gmail.com״, למשל, היום ההרשמה היא עם תעודת זהות דיגיטאלית. המפרסם שלעסק שלו עשיתם לייק יכול לראות מה קורה בפרופיל הציבורי שלכם. מה אתם אוהבים, מה מעניין אתכם. המצב בו אחראי רשת של גופים מסחריים כמו שופרסל, ארומה, ynet או אפילו גופים ממשלתיים כמו משטרת ישראל יכול לראות תמונות מהחופשה האחרונה שלכם עם בת הזוג הוא חדש, אבסורדי ומתאפשר.

המלחמה האמיתית היא מול הסמארטפון. לנצח זה לכבות אותו, לדבר עם מי שסביב, לפתוח את פייסבוק פעם ב- ולשתף משהו באופן אישי מול מי שאוהב לשמוע את מה שיש לכם להגיד. הבחירה לשתף דברים ברשת, כפי שנאמר בפרק הגאוני של סאות׳פרק, היא שלכם. אין לכם מה להתלונן שהממשלה או הבוס עוקבים אחריכם. אתם אומרים לכולם הכל, ואז משתוממים על כך שהם מקשיבים. הפרטיות היא שלכם והוויתור עליה היא בחירתכם המלאה.

הסרבנים ואנשי "אין לי מה להסתיר"
הסרבנים, אלה שמחזיקים בטלפון נוקיה בן 5 ונמנעים מפתיחת חשבון פייסבוק עלולים לחשוב שהם בטוחים, אך טעות בידם. הרי גם אלה נמצאים ברשימות אנשי הקשר של בעלי הסמארטפונים, גם הם מתויגים ללא קישור בתמונות פייסבוק, גם הם נמצאים במרחב הדיגיטאלי בעל-כורחם. עבורם המצב קשה יותר כי יתכן שאין להם כלל הרשאות לראות את המידע הפרטי שלהם שרץ בין חבריהם הטכנולוגיים.

מולם יש את אנשי הספר הפתוח, שטוענים שאין סיבה להסתיר דבר כי אין להם מה להסתיר. אם אין לכם מה להסתיר ברשת, אתם אנשים מאוד מיוחדים. ובאותה נימה אזכיר מישהי שהייתה בכיתה שלי בתיכון, שיום אחד העלתה סטטוס ״איך לטפל בפטריה וגינלית״, ואחרי רגע הגיבה ״שיט זה לא גוגל״ ואז ״איך מוחקים סטטוס באייפון????!!!!״ ואכן, אם באמת אין לכם מה להסתיר, תעשו מדי פעם ״הדבק״ בתיבת הסטטוס של פייסבוק ופרסמו, השאירו את הדלת אצל הרופא פתוחה, גם את השירותים, המקלחת וחדר המיטות. אין לכם מה להסתיר, אז תתרגלו לחיות בעולם עם קירות זכוכית, כי זו בחירתכם כשאתם מקריבים את הפרטיות על מזבח הנוחות.

להיות ולא להיות
היכולת היחידה להמנע, עד רמת האפשר, מחיים ברשת, היא לנסות לנהל את מערכות היחסים המשמעותיות ואת השיחות בעלות המשמעות בעולם האנאלוגי, כלומר בעולם הזה. להשאיר את הפייסבוק לתמונות של חתולים, את הדרופבוקס לסיכומים של האוניברסיטה ואת המייל לנושאים מקצועיים, אם עבודה ואם לימודים. ואם כבר לדבר בפייסבוק, אז רק כדי לקבוע איפה ומתי נפגשים.

אבל אלה לא באמת החיים. כפי שאמר חבר טוב פעם, אחרי שניסה לסגור את חשבון הפייסבוק שלו וחזר אחרי יומיים ״אי אפשר להיות סטודנט בלי פייסבוק״. אחרי שנה הוסיף ״וגם איפה תתחיל עם בחורות אם לא שם?״ העולם הדיגיטאלי הופך, כמו הסמארטפון התובעני, לנורמה. אך זו בדיוק השעה ללמוד וללמד מהו אינטרנט טוב ומהו אינטרנט רע, מתי ההתמכרות פוגעת בחיים הממשיים ועל מה אנחנו מוותרים כשאנחנו לוחצים ״אני מסכים״ או סתם ״לייק״.

ההבנה של המחיר וההסכמה עם ויתור על כמה שירותים פה ושם, יכולה להאט אם לא למנוע את הגעת העולם הקר שגוגל ופייסבוק מנסות להכתיב, להסתיר את המידע האישי שלכם מעיניים זדוניות ולגרום לכם להיות בני-אדם מכילים קצת יותר, במקום לפרסם משהו ברשת, כי כשזה ברשת זה של כולם.