Saturday, August 11, 2012

מחלת הגדילה של הקוד הפתוח

מאז ומתמיד אהבתי קוד פתוח. הקונספט של לשתף תוכנה באופן חופשי, כך שכל אחד יכול להוסיף את שעולה על רוחו, לתקן פרצות אבטחה ובכלל, להיות חלק פעיל במערכת שלו ובמערכות של אחרים הוא רעיון מעולה. המערכות עצמן בנויות כמו לגו, במקום במקשה אחת, ולכן אפשר לפרק אותן זו מזו וליצור מוצרים מדהימים - שכל חלק ניתן להחלפה, ובדיוק ככה זה צריך להיות. חופשי ונהדר. קוד פתוח זה אחלה.

מוצרים בקוד פתוח? אותם אני כבר פחות אוהב. בראשם עומדות מערכות ההפעלה לינוקס ואנדרואיד. שלא תבינו לא נכון, הן נהדרות, יפות, חכמות. זה לא הן, זה אני. יום אחד הן יעשו מישהו מאוד שמח. וזה לא שאני לא רוצה שנשאר חברים.

פתיחות זה טוב
לינוקס היא מערכת שמציגה הרבה ממה שקוד פתוח יכול לעשות: מציעה שלוש סביבות שנראות שונה זו מזו אך עובדות באופן שקוף: KDE, Gnome וה-Unity החדשה, מציעה עדכון רכיבים מהיר ובלתי תלוי שלרוב לא דורש הפעלה מחדש, באה עם אוסף תוכנות מרשים לכל מטרה, פתוחה ונוחה לשינוי במאה אחוז, יציבה, מאובטחת, מהירה, גמישה בטירוף, אלגנטית.

גם אנדרואיד נראית ומרגישה טוב, אפילו טוב מאוד. היא מביאה תוכנה מעולה שמתאימה היטב לטווח גדול מאוד של חומרות, מערכת פשוטה מחד ומתקדמת מאוד מאידך, שמאפשרת למשתמש לעשות ה-כ-ל, ועבור משתמש חזק שיודע מה שהוא עושה, אנדרואיד על מכשיר סביר חזקה לא פחות מלינוקס על מחשב שולחני, אחרי הכל - אנדרואיד היא לינוקס. כשמחברים בין העוצמה חסרת המעצורים של לינוקס לפשטות הנוחה והאלגנטית של אנדרואיד מקבלים סוס עבודה, במובן הכי כנה של המילה. ואנדרואיד היא בדיוק מה ששוק הסמארטפונים והטאבלטים צריך כדי להוריד מחירים ולהגיע אל העם, וגם כדי ליצור מכשירי קונספט, כאלה מוקשחים כמו המוטורולה דפיי וכאלה עם מסכי 3G או סתם חיות חומרה כמו הגלקסי S3.

לרוץ 150 ק"מ ביום לשום מקום
מנגד, גם אז וגם היום - כל ביקור ומגע שלי עם אנדרואיד ולינוקס מריץ אותי בחזרה לאפל הסגורה והנבזית. ומדוע? אחד הטיעונים הגדולים של משתמשי לינוקס ואנדרואיד (וזה בשבילכם: מ.ב. וד.ק. :)) הוא "ככה זה היה פעם, היום זה הרבה יותר טוב".

אז למרות שעברתי תהליך "הצטנצנות" (יענו, הפכתי לצנצנת) והתחלתי לעבוד עם מק ואייפון - אני לא חי בוואקום. אני עובד עם לינוקס (זה שעזבתי את מנדריבה בבית בסוף 2009 לא אומר שאני לא מתקין לחברים אובונטו 12.04 או עובד בעבודה עם 11.04, עכשיו כשעדכנו אותנו מ-8.04) כל היום בעבודה ואני רואה אנדרואידים על ימין ועל שמאל, מגרסה 2.3.4 (עוגיית זנגוויל) דרך גרסה 3 (חלת דבש), עד גרסה 4 (קסטה) ואפילו 4.1 (סוכריית ג'לי). האמת העצובה היא שאתם צודקים - הקוד הפתוח מתקדם בצעדי ענק, הוא רץ כמו בולט ולא עוצר ב-200 מטר. הוא טס אלפי קילומטרים ביום.
לשום מקום.

גם היום חבר לא יכול להתקין אובונטו כי משום מה ההתקנה קורסת באמצע וצריך להתחיל להבין מה קרה. גם היום לינוקס לא מזהה כרטיסי קול פה ושם, וכרטיסי רשת, ומצלמות ונגנים, גם היום צריך לפתוח טרמינל והתחיל להרביץ תורת מקלדת במקום לעבוד בממשק, כי הוא פשוט לא מגיע לכל קובץ קונפיג. גם היום צריך לערוך דברים, גם היום צריך להקליד sudo, גם היום הכל שם לא עובד. אז נכון, זה נראה טוב יותר, ונכון, יש יותר שירותים ואפשרויות, ואללה. אבל גם אם תבנו טירה עצומה משנהב באפריקה, מישהו עדיין ישים לב שאין שם בית שימוש.

אנדרואיד התפתחה המון. אנדרואיד 4 מרגישה ממש טוב, במיוחד על החומרה המעולה של גוגל. זה לא משנה את העובדה שעדיין חלק מהאפליקציות שאני מוריד מהמרקט לא עובדות. זה לא משנה את העובדה שיש אפליקציות שפשוט קורסות כשאני מפעיל אותן. בפעם הראשונה, השנייה, ואז אני עושה אנאינסטול. עדיין יש תוכנות שמקפיצות התרעות לאזור ההתרעות רק כדי לפרסם פרסומות שאף אחד לא רוצה לראות. עדיין לא ברור בכל אפליקציה איפה המפתח המדושן שלה החליט לשים את כפתור החיפוש. עדיין אני מרגיש כאילו אני צריך להיות חצי טכנאי כדי לתפעל את המכשיר באופן חכם. ואללה, באייפון הטיפש שלי אני לא מרגיש ככה.

אז לקרוא לי בוגד? קיבלתי. אבל יש לי סיבות טובות.

ועכשיו ברצינות
איזה מין שם זה Google Play? מה חשבתם לעצמכם? מה עישנתם? מה זה Play Books? מישהו שם למעלה הפסיד בהתערבות? כי בינינו, אתם גורמים להרבה אנשים להרגיש כמו ילדים מפגרים - וחבל, חלקם לא ילדים מפגרים.