Monday, May 9, 2011

איך הענן יהרוג את הפיראטיות

לפני הרבה שנים, אז, כש-Red Alert נחשב לשיא הטכנולוגיה, וצורבים במהירות 2 רק התחילו להופיע על המדפים, קיבלתי, לראשונה בחיי, משחק צרוב. ולצרוב משחק, באותם ימים, לא היה עניין של מה בכך. למען האמת, הסיבה היחידה שביקשתי לצרוב אותו - הייתה שהדיסק המקורי שקניתי אז באזור ה-200 שקלים, פשוט לא עבד. הדיסק הצרוב, למרבה ההפתעה, עשה את העבודה. ככה נחשפתי לראשונה, איפשהו בגיל 10, לפיראטיות. את השיקולים המוסריים, האידיאולוגיים, ואת המאבקים וההשפעות הכלכליות של העניין הבנתי רק שנים אחר כך, והיום, היום אנחנו חיים במציאות שהיא Inverse לכל מה שהיינו רגילים אליו עד לפני עשור-עשור וחצי.

היום כולם מורידים, מורידים סרטים, מורידים מוסיקה, מורידים תוכנות ומשחקים. אם אתה לא מוריד אתה פראייר, אם אתה מוריד מעט אתה מועפן. ככה זה היום. אם זה לא עשוי פלסטיק או מתכת, אם אי אפשר לשים על זה את האצבע - זה לא שווה כסף. אם זה וירטואלי - זה פרוץ לחלוטין. האם יש לזה הצדקה אידיאולוגית? האם אפשר לכעוס על המחירים של חברות התקליטים ולהצדיק גנבה? כל זה שנוי במחלוקת. מה שלא שנוי במחלוקת הוא שבמקביל לפיראטיות החוגגת, חוגגת עוד טכנולוגיה אימתנית - זו אותה מובילה גוגל ומאחוריה חברות רבות לאין ספור. מהפכת הענן.


מהי פיראטיות?
פיראטיות היא כל הורדה אינטרנטית של חומר המוגן בזכויות יוצרים, מתוכנה או משחק ועד סרט או אלבום. הפיראטיות אינה חוקית ברוב מדינות העולם (ד"א, ישראל אינה אחת מהן - למרות שיש בה תקדימים של סגירת אתרים המקדמים הורדות לא חוקיות), והיא מהווה, בעיני חברות התוכן והלוביסטים, לעתים בעיני החוק - גנבה לכל דבר. הפיראטיות נעשית נפוצה ומיינסטרימית ככל שהטכנולוגיה מאפשרת. אם בעבר היה ניתן להוריד שיר בשעה על מודם 56 ק"ב עם נאפסטר, ואם ההורדה נפסקה היה צורך להתחיל שוב - היום אפשר להוריד סרטים שלמים באיכות HD בעשר דקות באמצעות רשתות כמו UFI ו-NGN, ושירים שלמים בחלקיקי שנייה. ככל שהתשתית הפרושה מהירה ונוחה יותר, כך הפיראטיות הופכת זמינה ונפוצה יותר. על כל תוכנה או אתר שמצליחות בעלות הממון לסגור, קמים עשרות תחליפים חכמים, מוצלחים, ומתוחכמים יותר.

חברות התקליטים ואיתן כל מייצגות זכויות היוצרים בלחץ, ולדבריהן, הן נפגעות באופן חסר תקדים. הן מנסות לעצור את התהליך הטבעי באמצעים מאוד מוגזמים, חלקם לחלוטין לא דמוקרטיים, ולרוב סוגרות על הסדרים שמשפילים אפילו את עצמן. כך, למשל, תבעו החברות זקן בן 87, ילדה בת 13 על הורדות שבצעה כשהייתה בת 9, אם חד-הורית ועוד. עם הרוב, חתמו על הסכם כזה או אחר, על כמה עשרות אלפי דולרים. הוצאות המשפט היו, כמובן, כמה מאות אלפים או מיליונים. אז נראה שהמלחמה עולה הרבה יותר ממה שהנצחון משיב.

מהו ענן?
ענן הוא שירות אינטרנטי המאחסן מידע של פרטים, וממוקם על אוסף שרתים מרוחק. כמו, למשל, ג'ימייל או גוגל-דוקס, יו-טיוב, דרופ-בוקס או פאנדורה. בכל אחד מאלה השרתים אינם שלנו, ואנחנו לא יכולים להצביע בדיוק על המקום בו המידע מאוחסן. עם זאת, הוא מכיל את כל המידע שלנו ושומר עליו, איפשהו באוויר. אנחנו יכולים לגשת לענן הזה מכל מקום. היתרון? מוביליות, חוסר תלות בחומרה. החסרון? להתראות לפרטיות. שירותי ענן הופכים נפוצים יותר ויותר כל יום, ואנו מוצאים את עצמנו, פעמים רבות, שמים את מבטחינו באינטרנט ואת מיטב מסמכינו ואימיילנו על שירות מרוחק. עד היום, שירותי הענן הכילו בעיקר שירותי מידע טקסטואליים כמו אימייל, מסמכים, ומעט מדיה, כמו תמונות, סרטוני וידאו קצרים באיכות נמוכה ועוד.
עם מהירויות האינטרנט המודרניות, ניתן, בלי מאמץ ניכר, להגיע לתעבורה כבדה הרבה יותר, כמו סרטי וידאו מלאים באיכות HD, שירים ואלבומים שלמים ועוד. מחירי הטכנולוגיה שירדו במאות אחוזים מאפשרים רכישת שרתים במחירים מצחיקים, וכך, הענן מתחיל להציע שירותי מדיה מלאים - ובזול.

בלי דגל שחור
רוב הפיראטים הדיגיטאליים אינם גאים בכך ואינם מתביישים בכך, ההורדה הפיראטית לא מהווה עבורם אמירה אידיאולוגית עמוקה או ביטוי רובין-הודי לערכי הכלכלה. מדובר בפתרון של נוחות. לא פחות, לא יותר. ואני חייב להגיד, שאני יכול להבין את השיקול ואת המעשים ביותר ממאה אחוז. הנה, אחרי שנים מספר שלא יצאתי לראות סרט בקולנוע שאינו ה"סנימטק", החלטנו אני וחבר ללכת לראות את אווטאר - שכן את החוויה התלת מימדית עוד אי אפשר לשחזר בסלון בבית. שילמנו בערך 90 שקלים לשני כרטיסים, ויצאנו. החוויה, אני חייב לומר, הייתה מעט טראומטית. אחרי קבלת כרטיס מהמכשיר האוטומטי, מחכים 45 דקות לדלתות שיפתחו, מוציאים עוד 30 שקלים על מים ופופקורן, ונדחסים עם עוד עשרות ערסים לאולם. בפנים, הסרט מתחיל, ושני המטומטמים מאחורינו לא מפסיקים לדבר על כמה שהדמות של הבחורה סקסית (היא כחולה, ועיצבו אותה במחשב - יותר לא סקסי מזה אני לא חושב שיש). בסוף יוצאים מהמיזוג הקר מדי לחנייה הלחה מדי, ונוסעים הביתה, מינוס 120 שקל, פלוס עצבים על הערסים מאחורינו. ראינו אווטאר. את ממזרים חסרי כבוד, קבענו, שנראה כבר אצלי בבית.

הנה השבוע, חוברתי לאינטרנט במהירות 10 מ"ב ומשם לשירות ה-VOD של יס, במחיר של 10 שקלים בחודש (ה-VOD, לא האינטרנט). בלחיצת כפתור אני מקבל מבחר לא רע של תוכן שנמצא בשירות ענן שכזה, באיכות רגילה או באיכות HD. צפייה בסרט תעלה 13-20 שקלים, לא מעט, אך רוב הסדרות הן חינם. אורנג', מצידה, מציעה הזמנת סרטים לצפייה באיכות גבוהה - בסטרימינג מאתר אורנג'. פה רק חבל שזה עובד רק בחלונות.

במקביל, אתרים כמו LastFM, פנדורה, ג'אנגו ועוד, מציעים השמעת מוסיקה רציפה לפי בחירה, בחינם, או בעד כמה יורואים בודדים לחודש. לאט לאט הענן מתחיל לספק דרישות מדיה כבדות לגיטימיות, בצורה חוקית לחלוטין. ותאמינו או לא, יש לזה לקוחות. בעיני - זה יותר משתלם מפיראטיות. הרי סרטים מורדים מתגלים לא פעם ולא פעמיים כסרטי פורנו ידידותיים או פחות ידידותיים, הרבה פעמים קשה למצוא להם תרגום טוב ברשת - לסרטים, לא לפורנו (מדהים לראות את הנאצים באיש משפחה אומרים היטלר, ואת המתרגם מפענח את המילה ל-"היפלה"), ולעתים התרגום מאבד סנכרון או שהסרט באיכות של מישהו שהכניס את הטלפון שלו לקולנוע והתחיל שיחת וידאו. על ערב סרט עם החברים, נשים כל אחד 1-5 שקלים ונשלם את 20 השקלים על הסרט - עם התרגום המקצועי, עם היכולת לעשות הפסקה מתי שבא לנו, עם הפופקורן הזול והטעים, והמים המתוקים שמתבטאים רק בחשבון המים.

יודעים מה? זה אפילו משתלם כלכלית. בהנחה שאדם ממוצע מרוויח בערך 30-40 שקלים לשעה, הרי ששלושת השעות בהן מורידים מהאינטרנט עונה של סדרה, מסנכרנים את הפרקים עם התרגום ומעבירים הכל על כונן חיצוני לנקודת הצפייה שווים בערך 90-120 שקלים. עדיף בגדול לשלם 32 שקלים לכל העונה ליס, או אפילו לקנות כל פרק אינדיבידואלית ב-2 שקלים, מה שמעלה את הנזק ל-48 שקלים בערך. עדיין מדובר בפחות מחצי, וזה עוד לפני שחישבנו שעות בסופה"ש ואת העובדה שלחופש אין מחיר. נראה שהקלישאות צודקות, והפשע באמת לא משתלם.

לא לתבוע, להתייעל
במקום לתבוע, לאיים, לרגל, לשלוח סוכנים והצעות קונגרס אנטי דמורקטיות, חברות התקליטים צריכות להתייעל. להתייעל = לעשות שינוי תפיסה מהותי, ולא בטוח שיהיה להן קל לעשות את זה. אבל זה נדרש.

חברות התקליטים היו מאושרות, יוצאות מגדרן, לו הייתם קונים אלבום אחד כל חודש, ב-50 שקלים. אבל בשביל מה? זה לא נוח, זה יקר, ולמה לקנות דיסק אם גם ככה המוסיקה תסיים אצלכם על הנגן והדיסק יעלה אבק על המדף?

חברות התקליטים צריכות להפוך את עצמן לשירותי ענן, שירותים שיאפשרו, במחיר סביר, גישה פתוחה למוסיקה, גישה וירטואלית שמתאימה לשנת 2010, לא 1997. אם הייתי יכול לשלם 50 שקלים לחודש, ולגשת לכל המוסיקה העולה על רוחי, מהטלפון באמצעות דור שלישי, מהמחשב באינטרנט, מהטלוויזיה, ומכל מקום - כשיש לי חשבון עם רשימת השמעה אהובה עלי, וכל המוסיקה הקניינית זמינה לי בחינם לאחר תשלום קבוע חודשי - ואללה, הייתי חושב על זה ברצינות רבה.

אבל רגע, למה 50 שקלים? להרים תשתית כזו ולאפשר את זה לא דורש כמעט כוח אדם (עשירית בערך מחנות דיסקים, למשל), מדובר בתשלום על הציוד (שרתי אחסון, גיבוי, וכו') וכמובן תשלום לאומנים עצמם. זה שווה חמישים שקלים? לא באמת, זה שווה בערך 20, בהנתן כמות מנויים סבירה. כמובן שאפשר גם להוריד במחיר על חבילות של האזנה למוסיקה בשעות מסוימות, או לצריכה מוגבלת של, למשל, עד 5 אלבומים בחודש. וככה, ממש כמו שה-VOD עושה לסרטים, יעשה לחברות המוסיקה. אנשים ישלמו הרבה פחות תמורת הרבה יותר, וכולם יעשו רווח טוב.

אז למה זה לא הולך לקרות בקרוב? כי אז, מה יהיה על חנויות הדיסקים והשכרת ה-DVD? מה יהיה גורלם של אלפי המשווקים, הגרפיקאים, המנהלים, הו, המנהלים? כולם יהפכו למובטלים ויהיו צריכים למצוא עבודה חדשה - חדשה לגמרי, בתחום שהולם את שנת 2010. אז כדי לא לנענע את הספינה, הם אוחזים במים בצעקות רמות ובדמגוגיה בשנקל, זועמים עלינו, הפושעים, דורשים את הכסף שלהם בדמעות תנין, זועקים על איך שגזלנו להם את הפרנסה, ומנסים לנווט את הספינה קדימה, וחס וחלילה לא להסתכל אחורה, כי היא מלאה במים, רקובה ושבורה.

יום אחד, יקום שירות ענן שכזה, מספיק חזק ומספיק עשיר כדי לתת מענה לחברות האלה, ואז הן יהפכו לאבק, או שסוף-סוף יבינו שכסף משלמים על מוצר ושירות טוב, לא על דמגוגיה ואיומים. ואמאזון, אמאזון היא הסנונית הראשונה.