Saturday, January 8, 2011

Apple and I


בתור חובב קוד פתוח ותוכנה מודולארית כגון לינוקס ואנדרואיד, חבריי ומכריי מבקשים שוב ושוב לדעת איך זה שאני מסתובב עם אייפון, משתמש באייפד, חזרתי לחלונות במחשב השולחני – ובאופן כללי, אני אומר משהו אחד ועושה משהו אחר. אחרי שנים שאני טוען שלינוקס זה העתיד ושאפל היא זרע הרשע, הנה נפלתי ואני נמנה על הידועים לשמצה בשם "פאן-בוי" וממליץ לאנשים על המוצרים שפעם תיעבתי. הפוסט הזה מוקדש לאותם שואלים, שמנסים להביא אותי להודות שאני בוגד בערכים שלי.


מאז ומתמיד הודיתי שאפל חברה חדשנית ומהפכנית. למעשה, הבעיה היא לא בה – היא בשאר החברות: מיקרוסופט, HTC, סמסונג, לנובו ועוד ועוד. כל אחת ואחת מאלה קיבלו הזדמנות שווה לשנות לנו את החיים, לבנות סמארטפון חדש שיטלטל את הזירה הטכנולוגית, או טאבלט מהפכני שיגרום לנו להתחיל לצרוך תוכן בדרך אחרת. אבל אף אחת מהן לא עשתה דבר – הן פשוט הוציאו עוד טלפון, עוד גרסה למערכת, הכל אותו דבר, שום שינוי, ולו הקטן ביותר. ואם הן כבר חידשו משהו – זה היה צולע. שיחות וידאו שבקושי אפשר לקבל בהן תמונה, מסכי מגע קטנטנים לעטי סטיילוס מתכתיים ודקיקים, מהירות גלישה אדירה על דפדפן שבקושי תומך בג'אווה-סקריפט. אפל הייתה הראשונה להציג משהו חדש לגמרי, ונכון – היא לא המציאה שום דבר, אבל היא חיברה רעיונות קיימים בצורה חדשנית, מבריקה, ומעל הכל – נוחה וכיפית. על כך אין עוררין.

על פי התפיסה הטכנולוגית של אפל מה שהיא עושה הוא בהכרח טוב, וכל השאר הוא בהכרח רע. כך שלדעתה השנויה במחלוקת, אם עובדיה לא שולטים במשהו עד הפרטים הקטנים – תפרוץ אנדרלומסיה שתתפוצץ מול הצרכן בצורת וירוסים, רוגלות, אפליקציות באיכות נמוכה ושאר נזקים. הצרכן כמובן יתפוס את המוצר כולו כתקול ויעזוב. ולכן אפל רוצה לשלוט בכל, מא' ועד ת', כך שהם ידעו שאתם מקבלים את השירות הטוב ביותר. לפחות כך הם אומרים, כמובן שברקע ישנם מניעים כלכליים עצומים, בבסיסם הרצון לאכול חתיכת עוגה של 30 אחוז מכל אפליקציה שקניתם ולפרק מאה דולר מכל מפתח שרוצה להגיש אפליקציה לאישור. המדיניות הסגורה הזו מעוררת לא מעט מחלוקת, ובלשון המעטה ביקורת, על ענקית הטכנולוגיה מקופרטינו.

עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שאת השביל אפל מסמנת, ואחריה צועדות בזו אחר זו כל החברות האחרות. ולמען האמת, מדהים שככל האנחנו יותר מחבבים את הממשק של חלונות, כך הוא יותר דומה לממשק של מק OS.

שם ובחזרה: על סינדרום רגרסיית הטכנאי
מעולם לא הייתי משתמש-על, מקסימום, ידעתי לקרוא את התפריטים ואת לוח הבקרה בחלונות, מה שעשה אותי ל"מומחה" של הרחוב במחשבים. הייתה לי את היכולת הבלתי נלאית ללחוץ על Next מספר פעמים עד שאין יותר ולהתקין חלונות לגרסאותיה.

ברקע תמיד חיכיתי למשהו יותר טוב ממסך העשן של חלונות, משהו עמוק יותר, משהו בו מתחת למנוע לא נמצא הדש בורד. רציתי מערכת הפעלה פתוחה, אבל לא ידעתי להגיד את זה. כאשר נחשפתי ללינוקס, מצאתי את מבוקשי: מערכת פתוחה, יחסית ידידותית, עם ממשק פקודה שמאפשר לעשות הכל כאשר מכירים אותו. הנוחות הזאת, ותחושת ה-הכל-זמין, יחד עם השילוב המעולה עם סקירפטינג בכל מקום, הפכו את לינוקס למערכת הכי טובה שהכרתי, בעיקר בעבודה וגם בבית. בהתחלה נהניתי לשבת שעות, לקנפג, לפתור בעיות, לשבור את הראש על דברים פשוטים כמו סרט עם תרגום (חס וחלילה ש-mplayer תתמוך ביוניקוד out-of-the-box) או לגרום ללינוקס להכיר את כרטיס הטלוויזיה שלי. אפילו לא היה אכפת לי לעשות ריסט לחלונות כל פעם שרציתי לשחק באיזה משחק אסטרטגיה טוב, או לסנכרן מכשיר נייד. אהבתי את זה שאני עובד עם מערכת שרק אני יודע לתפעל אותה.

כך היה גם עם אנדרואיד. כששמעתי על ההמצאה הגאונית מבית גוגל הייתי בטוח שמצאתי עוד אור גדול, כמו זה של לינוקס. מסתבר שמצאתי, ושחזרתי לחשכה הנעימה שנה אחר כך.

עם עשר שעות כל יום בעבודה מול מחשב, ועוד שעות בבית על הלינוקס ושעות בהפסקת צהריים ובאמצע הלילה על האנדרואיד – מגיע שלב בו אתה לא רוצה לראות עוד טכנאות. נמאס לך להיות זה שפותר באגים ושובר את הראש על בעיות, נמאס לך לפרמט, לעדכן מערכת, להתקין ולקנפג הכל מחדש, נמאס מהעולם הזה בו כלום לא עובד, במיוחד במכשיר כמו טלפון סלולארי. גרסאות חדשות עושות אותו טוב יותר והורסות את חיי הסוללה, כך שהבחירה לא באמת אפשרית. נמאס מהמירוץ הזה בין גרסה לגרסה. התעייפתי. נמאס לי להיות טכנאי. רציתי להיות יוזר, יוזר שנהנה ממה שיש לטכנולוגיה להציע, ולא עובד קשה מדי בשביל כלום.

התחלתי לא להתעסק עם הלינוקס שלי. הוא עבד סביר, סביר היה מה שרציתי. לא נגעתי בו, אפילו רקע לא שיניתי. שנתיים היה לי לינוקס מינט במצב קופסא עם קצת מסמכים, מוסיקה וסרטים עליו, פה ושם פיירפוקס ואקליפס לפעמים. לא היה לאן ללכת – XP עתיקה, ויסטה איומה.

ואז הגיעה חלונות 7. בים עמוק של סקפטיות התקנתי אותה והנה היא עובדת, עובדת טוב. יותר מזה, היא עובדת מהר, קלה, נוחה, ונראית מצוין גם על מחשבים ישנים. התחלתי לחבב את חלונות 7 מאוד, למעשה, בחרתי להתקין אותה במקום כל ויסטה שהייתה לי. על מחשב המדיה בחרתי בה על גבי לינוקס MCE שהייתה אופצייה מעניינת. בכל מחשב אחר בחרתי בחלונות, ולמה? ובכן, ראשית – דרייברים. מה שהיה צריך להוציא מלינוקס בשיניים, חלונות הביאה בקלות רבה. למרות שהיו מקומות שהלינוקס זיהה את כרטיס המסך וב-XP היה צורך בדרייבר, ב-7 זה לא היה המצב. שנית, תאימות. לא רציתי דואל-בוט בשביל לשחק סטארקראפט, לא בשביל לפתוח ויז'ואל סטודיו, לא בשביל לשמוע מוסיקה בחמשת הרמקולים במקום בשניים מתוכם.

חלונות 7 הייתה מספיק טובה כדי לעזוב את הפתיחות הזו מאחור ולהתכרבל עם הסגירות העוטפת של הקוד הסגור. איזה כיף, אין לי מושג איך זה עובד, ואני לא צריך לדעת.

את הרומן עם אפל התחלתי באייפד, שהיווה עבורי אופציה יחידה לטאבלט, היות וחצי שנה אחרי שהגיע, עדיין לא יצאה אלטרנטיבת אנדרואיד ראויה (ראויה=מסך 10 אינצ', סוללת 10 שעות ושימוש במסך הגדול, לא סתם אותה תמונה על רזולוציה גבוהה). הסגירות של האייפד לא הפריעה לי מאוד, להיפך, בתור איש תוכנה היא חסכה לי להיות איש תוכנה. היא נתנה להיות משתמש מטומטם ותו לא – וזה כל מה שאני רוצה. לבדוק מיילים, לשמוע מוסיקה, לגלוש על מסך ענק באינטרנט להמון זמן בלי שהסוללה תמות. המכשיר היה מדהים, כל-כך מדהים שחשבתי על לצרף אליו גם אייפוד-טאצ'. עם האייפוד-טאצ' היו אלה מגוון האפליקציות, אותו ממשק פשוט-סגור-מטומטם-חלק של אפל, ואיכות מסך הרטינה ששברו אותי וגרמו לי לנטוש את אנדרואיד, כך שכאשר קיבלתי את האייפון-חינם שלי מאורנג' מכרתי את האייפוד טאצ' ועברתי אליו. למעשה חשבתי לעבור אליו באופן זמני, אבל לא יכולתי לחזור.

הסגירות של חנות האפליקציות וגביית המס מהמפתחים תמיד נראו לי אסון, בפועל האפליקציות רבות, נוחות ואיכותיות יותר מבאנדרואיד. הסגירות של מערכת ההפעלה תמיד הרגישה לי כואבת, אבל היא רק מאפשרת לי לא לחשוב על המון דברים שהייתי חושב עליהם באנדרואיד, כמו סוללה, מעבד, זיכרון ושאר רכיבים שלמשתמש אין צורך להכירם או להתעסק בהם. הווידג'טים של אנדרואיד היו יכולים לבלוע את הסוללה בחצי יום, תוכנות רקע היו נתקעות בלופ-אינסופי והורגות את המכשיר בשעתיים. עם גרסת-הקהילה האחרונה כבר לא יכולתי לשמוע שני דיסקים בלי שהסוללה תרד מתחת ל-50 אחוז. האייפון, לצערי, למרות ההתנגדות לאידיאולוגיה האפליסטית – הוא הטלפון הכי טוב שהייתי יכול להמליץ עליו היום. הוא פשוט נוח, קל ומאוד מתקדם, ומעבר לכל דבר – הוא לא דורש טכנאות.

אחרי מכירה רחבה של רוב המכשירים ששכבו לי בבית, אני מחכה למק שאמור להגיע עוד שבוע-שבועיים ולהחליף את הלפטופ שמכרתי. בבית, השולחני נשאר עם PC על חלונות ולינוקס על כונן משני בדואל בוט, כי ניסויי הפייטון שלי דורשים מעבדה. את כאב הראש אני משאיר לבעיות שיש לי כוח לפתור, כמו באגים שאני יוצר בעבודה, כמו למידה והתמודדות שותפת עם לינוקס בבקרים. בערב, בבית, ובכיס או בתיק – אני רוצה מחשב פרטי שמשרת אותי ולא דורש ממני כלום – לא שאמצא כרטיס טלוויזיה שמתאים ללינוקס, לא שאקנפג אותו, לא שאבלה שעה מול גוגל להבין איך לגרום לו להדליק את המאוורר רק כשצריך. בסופו של יום, זמן זה דבר יקר, ומחשב לא אמור להגיע עם מס תפעול.